כמונו, המבוגרים, גם ילדות וילדים חווים סוגים שונים של משברים (משבר, כשמו, הוא שבר ברצף, בשגרת החיים). לעיתים, ממש כמונו, ילדים אינם מדברים על המשבר שחוו אם בגלל בושה ואשמה ואם בגלל תחושה כאוטית שאינה ניתנת להמללה. המשברים של בובות הפרסונה יעודדו את הילדות הילדים לשתף במשברים שהם חוו וחווים. כמו כן, הם יאפשרו לילדים להציע דרכי התמודדות עם המשבר ובכך יחזקו הילדים את חוסנם הנפשי.
סבתא של שחר נפלה
שחר מספרת שאתמול היא שמעה את סבתא צועקת מהמרפסת "וורקנש, וורקנש", שזהו שם החיבה של שחר באמהרית. שחר רצה אליה וראתה שסבתא נפלה. סבתא אמרה שהרגל כואבת לה. שחר ראתה שסבתא נושכת את השפתיים מרוב כאב.
שחר התקשרה מהר לאמא ואמא אמרה לה לא לעזור לסבתא לקום ורק לתת לה מים. אמא אמרה שהיא מזמינה אמבולנס. אמא ביקשה ששחר תקרא לשכנה כדי שתהיה איתן. שחר מספרת שהיא עשתה את כל מה שאמא אמרה לה וחזרה להיות עם סבתא במרפסת. סבתא אמרה לה שלא תדאג ושהכל יהיה בסדר. סבתא סיפרה לה שבמסע הארוך שלהם מאתיופיה לישראל, אמא שלה שברה את הרגל וכולם חיכו עד שהמדריך יצר לה מן תחבושת מבוץ שדומה לגבס. כשהבוץ התייבש הושיבו את אמא שלה על חמור וכולם המשיכו.
האמבולנס הגיע מהר. השכיבו את סבתא בזהירות על אלונקה והשכנה ליוותה את סבתא לבית החולים. שחר מספרת שהיא רצתה לבכות מרוב לחץ ודאגה, אבל הצליחה להתאפק והתקשרה לאמא ועדכנה אותה. אמא אמרה לה שהיא ילדה חכמה וגיבורה ובקשה שתחכה בסבלנות לאבא. אמא נסעה לבית החולים ושחר הדליקה את הטלוויזיה אבל בכלל לא הבינה מה היא רואה. שחר מספרת שהיו לה המון מחשבות בראש והמון דאגות בלב. הכי הפחידה אותה המחשבה שסבתא תמות. היא הזכירה לעצמה שלא מתים מלשבור רגל, אבל המחשבה לא נרגעה. ברגע שאבא נכנס הביתה שחר פרצה בבכי. אבא חיבק אותה ואמר לה שסבתא מרגישה טוב אבל תצטרך להישאר בבית החולים.
שחר שאלה אם אפשר לבקר את סבתא ואבא הבטיח לה שיוכלו לבקר אותה לקראת ערב. אבא הציע שעד שיסעו לבית החולים שחר תכין לסבתא אלבום ציורים וזה מה ששחר עשתה.
מה אתם חושבות וחושבים ששחר צירה לסבתא?
האם גם לכם קרה שמישהו מבני המשפחה נפצע או חלה?
האם הצלחתם לעזור בדרך כלשהי?
דוד ודודה של נועם מתגרשים
נועם מספר שבשבת בני הדודים שלו, דביר והללי, התארחו בביתם. נועם התפלא שהם הגיעו בלי אמא שלהם, רק עם אבא שלהם שהוא אח של אבא שלו.
נועם מספר שכשהמבוגרים התפללו והילדים שיחקו בחצר בית הכנסת, דביר גילה לו בסוד שההורים שלו עומדים להתגרש.
נועם מספר שהוא ממש נבהל: מה פתאום מתגרשים? למה? ועם מי יגורו דביר והללי, עם אבא או עם אמא? ומה יקרה אם גם ההורים שלו פתאום יתגרשו? לפעמים גם הם רבים…
נעם מספר שהוא רצה להגיד משהו לדביר אבל הוא לא מצא מילים מתאימות. דביר השביע את נעם לא לספר לאף אחד. דביר אמר שהוא מפחד שהילדים בגן יצחקו עליו. הוא גם מפחד שהגננת תחשוב שההורים שלו לא הורים טובים. והם כן הורים טובים, הם פשוט כבר לא מסתדרים ביניהם…
מה הייתם אומרים ואומרות לדביר?
מה הייתם אומרים ואומרות לנועם?
אבא של גיל יוצא למילואים
גיל מספר שהוא עצוב ומודאג כי הבוקר אבא שלו יצא למילואים. אתמול אמא עזרה לאבא לארוז את התיק הגדול שמיוחד למילואים. גיל לא יודע למה, אבל כשראה שאמא מכניסה לתיק ספר תהילים קטן, הוא התחיל לבכות.
אמא הרגיעה אותו ואמרה שאבא לא יוצא למלחמה אלא רק לתרגיל, כי חיילים צריכים להתאמן. גיל שאל אם אבא מתאמן בצבא כמו שדוד שלו מתאמן בנגינה על העוד. אמא צחקה ואמרה לו שהוא חמוד.
הבוקר אבא נישק את כולם והבטיח שיחזור בריא ושלם מהמילואים. גיל מספר שאבא לחש לו באוזן שיעזור לאמא ואם יראה שאמא מתגעגעת או דואגת, שירגיע אותה. גיל שאל אותו: איך? ואבא טפח לו על השכם ואמר שהוא סומך עליו.
האם גם הקרובים שלכם יוצאים למילואים?
איך אתם מרגישים ומרגישות?
מה אתם עושות ועושים כשאתם דואגים ומתגעגעים?
אמא של נעמי מובטלת
נעמי מספרת שאתמול שמעה את אמא שלה משוחחת בטלפון עם חברה. נעמי לא התכוונה להקשיב לשיחה אבל כשנכנסה למטבח שמעה שאמא אומרת לחברה שפיטרו אותה מהעבודה והיא דואגת אבל בטוחה שהשם יעזור לה.
נעמי מאוד רצתה לשתף את אחותה הגדולה במה ששמעה אבל החליטה שלא. בערב, לפני שהתפללה את "תפילת שמע על המיטה" סיפרה לאמא ששמעה קטע משיחת הטלפון ושאלה איך יהיה להם כסף לאוכל ולבגדים, אם פיטרו אותה מהעבודה.
אמא הסבירה לה שהיא תקבל "דמי אבטלה" שזה כמו משכורת שמקבלים מהמדינה עד שמוצאים עבודה חדשה. אמא אמרה לה שהיא בטוחה שהקדוש ברוך הוא יעזור לה למצוא עבודה הרבה יותר טובה.
נעמי אמרה לאמא שגם היא תתפלל שאמא תמצא עבודה חדשה. אמא נישקה אותה ואמרה לה לא לדאוג אבל נעמי דואגת.
רוצים לומר משהו לנעמי?
האם שמעתם על מישהו או מישהי שפוטרו מהעבודה?
האם אתם מכירים מישהו או מישהי שמקבלים דמי אבטלה?
ההורים של תום טסו לרוסיה
תום מספר שהוא עצוב, דואג וגם כעוס. ההורים שלו נסעו לרוסיה, לבקר קרובים וחברים ולא לקחו אותו איתם. הם הסבירו לו ולדריה אחותו שמאז שנולדו הם לא נפרדו מהם אפילו ליום אחד, ועכשיו שתום ודריה כבר גדולים, הם רוצים לבלות ביחד. תום ניסה לשכנע אותם שיקחו גם אותו, אבל כלום לא עזר. גם שתום התלונן על כאב בטן, כאב גרון וכאב ראש. אבא ואמא טסו ותום ודריה נשארו עם סבתא וסבא.
תום מספר שההורים טסו לעשרה ימים וזה ה מ ו ן זמן. הוא נורא מתגעגע ובגן לא מתחשק לו לעשות כלום. גם לא מתחשק לו לשחק בשח עם סבא, לא לשחק עם אחותו וגם לא לעזור לסבתא בבישולים.
אולי אתם יכולות ויכולים לעזור לתום?
סבא רבא של רונה נפטר
רונה מספרת שסבא של אבא שלה, שהוא סבא רבה שלה היה מאוד זקן וחולה. לפני שלושה ימים הוא נפטר. אתמול הייתה הלוויה בקיבוץ. רונה לא הלכה ללוויה, על אף שרצתה. אמא אמרה שהיא צעירה מדי ללוויות.
אבא של רונה מאוד, מאוד עצוב. הוא היה מאוד קשור לסבא שלו. כשאבא שלה היה ילד, וגם כשהיה נער, הוא היה מתארח בכל קיץ אצל סבא וסבתא שלו בקיבוץ. גם רונה עצובה: היא עצובה כי אבא שלה עצוב וכי סבתא -רבתא שלה עצובה. קשה לה לחשוב שסבא-רבא שתמיד סיפר לה על איך היה פעם בקיבוץ, שוכב לבדו באדמה של הקיבוץ.
ובכלל, רונה אומרת שמסתובבות לה בראש מחשבות מפחידות על מה יהיה אם סבא וסבתא שלה ימותו, ומה יהיה אם ההורים שלה ימותו. מי יגדל אותה ואת האחים שלה?
רוצות ורוצים להגיד משהו לרונה?
נור עולה לכיתה א' והחברה הכי טובה שלה נשארת בגן
נור מספרת שהיא מאוד, מאוד עצובה. גם החברה הכי טובה שלה, שירין, מאוד, מאוד עצובה. ביום שישי בבוקר שירין באה לנור (ביום שישי לא מתקיימים לימודים בבתי הספר ובגנים הערבים. אפשר להרחיב ולהסביר מדוע).
נור מספרת שהיה להן כיף במיוחד, כי הן הכינו עם סבתא בקלאוות ואחרי שהיו מוכנות והצטננו (סירופ דבש הוא נורא חם) סבתא סדרה שבע בקלאוות בצלחת והציעה שנור ושירין יכבדו את בני הדודים ששיחקו כדורגל בחצר הסמוכה.
בני הדודים שמחו נורא ונור ושירין הצטרפו למשחק הכדורגל. נור הבקיעה גול אחד ושירין שלושה (!).
כשהחברות חזרו לבית של נור, הם מצאו את הוריה יושבים עם ההורים של שירין בסלון (ברור שגם הם אכלו בקלאוות). אמא של נור בקשה מהן לשבת איתם בסלון, כי ההורים רוצים לשוחח איתן. נור ושירין קצת נבהלו ונור אמרה שהן לא עשו שום דבר רע. אבא של שירין צחק ואמר שהן ילדות הכי מקסימות בעולם אלא ששירין צעירה מנור בשישה חודשים ולכן שירין תישאר שנה נוספת בגן חובה ואילו נור תעלה לכיתה א'.
נור מספרת שתחילה היא בכלל לא הבינה את מה שאבא של שירין אמר. כשהבינה, וכשראתה שהעיניים של שירין מתמלאות דמעות, הציעה שהיא גם תישאר עוד שנה בגן.
ההורים הנידו את הראש מצד לצד ואמרו שזה בלתי אפשרי. הם גם הסבירו מדוע אבל נור לא הקשיבה להסברים. היא פרצה בבכי.
נור נורא עצובה, רוצות ורוצים לומר לה משהו?