שחר בת חמש, יש לה אחות ואח גדולים ממנה ואח קטן. סבתא קוראת לה "וורקנש" (worknesh), שפרושו באמהרית "את כמו זהב". זה מראה לשחר כמה סבתא אוהבת אותה. סבתא של שחר וגם אימא ואבא שלה נולדו באתיופיה, אבל שחר, אחותה ואחיה נולדו בישראל. סבתא מדברת אמהרית יותר טוב מאשר עברית. שחר אוהבת שסבתא מספרת לה איך היא וההורים שלה באו מאתיופיה לישראל. שחר גם אוהבת שסבתא שרה לה שירים באמהרית, על אף שהיא לא מבינה את המילים. גם בגן שחר אוהבת את השירים שהגננת מלמדת ואת הסיפורים שהיא מספרת, במיוחד על החגים. פעם אימא של שחר באה לגן וסיפרה לילדים על חג הסיגד – חג שבו המבוגרים באים לירושלים, שאליה התגעגעו מאוד כשגרו באתיופיה. אימא סיפרה שבחג הזה צמים עד הצוהריים ואז אוכלים ביחד ארוחה גדולה וטעימה.
אחרי הגן שחר נשארת בצהרון עד שאימא מסיימת את העבודה ובאה לקחת אותה. בכל שבוע ביום שלישי שחר מחכה בקוצר רוח שהצהרון יסתיים, כי היא הולכת לחוג ריקוד במתנ"ס. שחר אוהבת את החוג, אבל היא הכי אוהבת לצפות בתוכניות שבהן מספרים על חיות בטבע ועל מקומות רחוקים בעולם ומשתתפים בהן ילדים שמדברים בכל מיני שפות.
בימים שבהם אין לשחר חוג, אימא לוקחת אותה ואת אחיה הקטן אורי לשחק בגן השעשועים. כשהיא הולכת עם אימא לגינה אחר הצוהריים היא אוהבת ללטף את הכלבים, שיוצאים לטיול בגינה. הדבר ששחר הכי רוצה – זה שאימא תסכים לאמץ כלב וכבר יש לה שם לכלב: "סימבה". כשתהיה גדולה שחר חולמה להיות וטרינרית.